top of page
2%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1%20%D7%95

פרוייקט במיחזור.
׳GARAGE BEIGE׳

בסביבות שנת 2011 עשיתי בשיתוף עם בריז'יט קרטייה ובן קבלי המוכשרים בטירוף, פרוייקט מיוחד סביב מחזור אופניים, זה קרה בטיילת בת-ים בקיץ, והסתובב אח"כ בעוד מקומות בארץ.
מוחותינו הקודחים וידינו המזיעות יצרו מתקנים מחומרים בשימוש חוזר בלבד - בתהליך אינטנסיבי קשוח וגם מהנה, עפנו על עצמנו לכל מיני כיוונים.
עמית עיני הגאון עשה מזה קליפ
קראנו לקבוצה שלנו בשם הווירד Garage Beige
באותה תקופה העברנו סדנה במרכז המיחזור בחיריה - הקהל הביא כיסאות פגומים לתיקון יצירתי/מטמורפוזה - את כסא הכתר הכנתי לפני הסדנא כדוגמא לגלגול שכזה

 

הרשמה לניוז לטר הבא זה כאן

garage beige

כיסא כתר. חילוץ והצלה

הבחנתי בו תוך כדי נהיגה בזווית העין ,שרוע בצד הדרך
רגלו היתה מרוסקת, והוא היה מבוהל
הרמתי אותו בעדינות למושב האחורי, וכל הדרך לסטודיו דיברתי אליו כדי שלא ייעלם לי
אמרתי לו שלא ידאג, שאני מנתח בחסד, וגם פלסטיקאי לא רע
תראו אותו עכשיו

כיסא כתר 2.jpg
כיסא כתר

לוח מחוונים |

YNET1_edited.jpg
שעונים.jpg
השראה לקיר שעונים.jpg

אוסף שעונים ומכוונים וכיוון כללי של אסתטיקה של הקומיקס ואחריו הסרט (uncut) watchmen זה כל מה שקיבלנו מהלקוח. אותי זה זרק לחיפוש אחר אסתטיקה של מדע בדיוני של פעם - איורים של הצוללת נאוטילוס מהספר הראשון שקיבלתי מאבא שלי- 20 אלף מיל מתחת למיים של ז'ול ורן , דשבורדים מעץ של מכוניות ישנות, חדרי בקרה של מפעלים ישנים וכמובן נגרות של יאכטות - התוצאה יחסית רגועה, ומשתלבת באסתטיקה של הנגרות בבית, אך מאחוריה יש הרבה חיווט ומחשבה.

משמאל ללוח השעונים מתחבאת גם דלת כניסה לחדר עם ידית סתרים, דלת לארון החשמל של הבית וחללי אחסון נוספים

לוח מחוונים
תערוכה | קריית המלאכה

מייצב.
׳החברה לשיקום המלאכה׳

image7.jpg

רועי פביאן הוא חבר, אדריכל ואמן.

לפני כמה שנים הוא הזמין אותי לעשות איתו תערוכה משותפת

בבית בנימיני בנושא קרית המלאכה.

לרועי יש נקודת מבט אמנותית מיוחדת על  חומר וארכיטקטורה.

מבחינתי הקו שעובר בין נגרות-עיצוב-אמנות הוא ממילא רציף,

ואני שמח לטייל עליו הלוך ושוב.

תהליך העבודה על התערוכה היה הזדמנות להביט מזווית מעט

אחרת על חומר וצורה, לשים את הפרקטיות לרגע בצד,

ליצור ממקום אחר.

 

התערוכה, שמתייחסת למונומנט ארכיטקטוני ברוטאליסטי -

קריית המלאכה, גם נבנתה תוך התייחסות לחלל הגלריה -

הגישה של  site-specific מאוד טבעית עבורי, וטבועה בי.

 

בשילוב עם המוח הייחודי של פביאן שתמיד עושה פיוז'ן 

בין תיאוריה לפרקטיקה, בין מחשבה לחומר -

נוצרו פה מפגשים מעניינים.

upcyclish_bet_binyamini_9.jpg
16.jpg
DSC_8131a.jpg
הסנונית האחרונה | שיר

שירים למגירה 

שירה פרסומית

man-in-drawer.jpg

הסְנוּ‏נִית האחרונה  / אמיר אברהם ויזר

 

בִּזְנַב סְנוּ‏נִית קַלַת כַּנָףְ

החלקת מענף לענף 

הענף התייבּש 

 

הכּל טכני.

 

אך את עדיין עמוקה

אצלך שומעים את הטריקה,

עלייך רואים את השריטה

היום כּולן חלַקות בְּלוּמוֹת אירופּאיות קרות

עם אחריוּת

(אם תתקלקלי לי זה לא כּלכּלי לי)

טריקות שקטות

טריקים ושטיקים

לא רוצה שְלִיפָה מלאה 

שליפה מלאה לא יפֲה לי 

זה פאלי, יפה שלי

 

אבל אני יוצא אִיתן - חייב לצאת איתן

איתנות פינַנְסִית אימתנות פְרִילַנְסִית 

אין טעות .פּירנסתי

הפכתי מחושב ממוחשב מתכנן בַּמחשב מְחשב לַעתיד מאחסן על ענן מכרסם 

מתכנית לתכנית 

 

הכּל טכני.

 

הפְּרַקְטִיוּת פּירְקָה אותי

 

אני רוצֶה לישון בּך 

מגירת שינה בְּדירה יְשַנה 

מהירוּת הקידמה 

מֵדִירַת השינה בְּדירת השינה

הזמן הִשְתַנָה

סייט ספסיפיק
יאכטה | הסיפור

 יאכטה 

סיפור אוטוביוגרפי

אני גולש גלים מגיל צעיר מאד. הים הוא חלק בלתי נפרד מחיי.

בגיל 21 נסעתי לטיול של תשעה חודשים במרכז אמריקה שהסתיים בעוד כשנה של מגורים ועבודה במאווי, הוואי. גרתי בעיירה קטנה בשם paia בחוף הצפוני של האי מאווי שם גלשתי ועבדתי בתיקון ,ייצור וצביעת גלשני גלים ורוח. כמי שתמיד תיקן את הגלשנים בעצמו, זו היתה בשבילי הזדמנות פז וגם סגירת מעגל ללמוד מאנשי מקצוע מעולים (הבוס ועובד נוסף היו בעברם מעצבים shapers במותג מוביל של גלשני רוח בהוואי) לעצב ולבנות גלשנים מא' עד ת'. חזרתי לארץ עם ניסיון יקר ו-3 גלשנים מעשה ידי ,מוכן לשלב הבא של חיי.

הסקרנות שלי לגבי עולם היאכטות התעוררה במהלך הטיול במרכז אמריקה.  ביליתי כחודש בפנמה על יאכטה של זוג טסמני-אמריקאית שהכרתי בפנמה סיטי (מפרשית 43 רגל מדהימה שנבנתה בסן דייגו קליפורנייה בבנייה עצמית של פול הבעלים הטסמני)

הפלגנו מהצד הפסיפי בחציית תעלת פנמה וסיימנו בטיול גלישה חלומי בצד הקאריבי של פנמה - החוויות

של להפליג עם הבית שלך בעולם, לעצור בכל מקום שתחפוץ, לגלוש בחופים אקזוטיים לעתים רק עם החברים-

כל אלה קסמו לי והשאירו טעם של עוד.

כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד בשיפוץ מאסיבי של יאכטה ותוך כדי גם בחברה לעבודות composites

(חומרים מרוכבים) של הבעלים של הסירה – יגאל,  מהנדס כלי שייט שלימים הפך לחבר קרוב ומנטור.

בתקופה ההיא עבדנו על היאכטה - מפרשית קטמרן 45 רגל שבנה באנגליה בבנייה עצמית בשנת 75'

ובתקופה ההיא עברה שיפוץ מאסיבי שכלל הארכת הגופים, החלפת הקוקפיט ,חידוש כל נגרות הפנים והחלפת כל המערכות והמנועים. למדתי המון על בניית כלי שייט והשילוב שבין נגרות פנים ומבנה, צברתי עוד ניסיון בעבודות בחומרים מרוכבים ביאכטה ובפרוייקטים אחרים בחברה, ובעיקר אולי התאהבתי בהרגשה שהכל אפשרי - כשאתה מוקף באנשי מקצוע מוכשרים עם ניסיון שאינם נרתעים מאתגרים מופרכים ככל שיהיו

ומתודת העבודה היא שאילת שאלות ,דיון פתוח ומעמיק עם ירידה לפרטים - העבודה היא אתגר מעניין וכיף.

תוך כדי בירור על האופציה להשיג יאכטה ,נודע לי שלאמיל- בן דוד יחיד של אבי שחי בפריז יש אחת,

ובשיחה איתו התברר שאכן יש לו יאכטה – אבל היא כבר כשנה שקועה בתחתית הסיינה בפריז מחכה שמישהו ייחלץ אותה.. הוא הציע לי אותה במתנה אם אעזור לו בחילוץ הסירה מקרקעית הנהר.

אמיל גם הבטיח עזרה של חבר שלו, מנהל של חברת ספנות בהובלת הסירה על גבי אוניית משא לארץ.

בגיל 25 זה נשמע כמו הצעה שאי אפשר לסרב לה.  זה התחיל בגיחה קצרה של סופ"ש בינואר 2000 לברר

אם כוונותיו רציניות ואם יש אמת בסיפור המופרך הזה - משהבנתי שכן, חזרתי ארצה והתכוננתי.

באפריל 2000 בגיל 25 הגעתי לפריז למטרת חילוץ הסירה.

החילוץ עצמו היה מבצע לא קטן - הגעתי לפריז לזמן לא מוגבל, גרתי בדירת סטודיו של אמיל בבנין סמוך לדירה בה גר ברובע החמישי , בסופי השבוע נסענו לבית כפר שהוא שיפץ בעצמו במשך שנים בנורמנדי,

עזרתי לו בעבודות הבניה ובמלחמה חסרת הסיכוי בחפרפרות שבמטע עצי התפוח שבנחלה.

במשך כחודש של חיפושים לא הצלחנו למצוא מנוף ימי שמתאים למשימה - כבר מביקורי הראשון ניסה אמיל לברר על אופציות הרמה - משימה שהתגלתה כבלתי אפשרית. אני תיזזתי באופניים במעלה ובמורד הנהר,

וכל כלי שייט עם מנוף שנדמה שעשוי להתאים קיבל מכתב בצרפתית המסביר את הנושא- גם זה ללא הועיל. אחרי שהתייאשנו מהתקווה למצוא מנוף, החלטנו להפיק את העניין לבד- לבנות רפסודה שתצוף מעל הסירה השקועה, ולמשוך ממנה בעזרת רצ'טים (מנוף שרשרת ידני) את רצועות ההרמה. הרצועות הונחו ,למזלנו,

בימים הראשונים אחרי ששקעה, לפני שנטתה על צידה ונדבקה לקרקעית.

 

צוות החילוץ כלל את אמיל, חברו ג'יל שאל סירת המשא בה גר היתה קשורה היאכטה, טיירי- חבר נוסף ואיש נהר (זו קהילה נחמדה וצפופה של אנשים שחיים על סירות משא Péniche גדולות שהן ממש בתים צפים)

ותום, אחיין שהיה אז ילד בן 10 בביקור אצל הדוד.

הרפסודה נבנתה מברזלי פיגומים מושכרים סביב 4 מיכלי פלסטיק משומשים של 1מ"ק , הורכבה תוך יום

ברציף דייגים סמוך, נגררה ומוקמה מעל הסירה.

בשלב זה הייתי צריך לצלול חפשי לעומק 5מ' במי הסיין המזוהמים כדי למצוא את קצוות רצועות ההרמה - (משימה שעלתה לי בדלקת אזניים ועיניים של שבוע עם אנטיביוטיקה).

עם המשיכה התברר שמיכלי הציפה לא מספיקים, וגם הקורה הראשית של הרפסודה לא עמדה בעומס,

אבל לאחר סשן חיזוקים וחיבור מצופים נוספים שהביא טיירי התחילה הסירה להתרומם מהואקום של הקרקעית הבוצית - ובסופו של דבר לעלות מעל פני המים !

מהשלב הזה לקחו לי 5 ימים של שאיבת מים והמון דלאי בוץ ובתוכם גם 5 צלופחים מגעילים, עד שהקבינה היתה יחסית נקייה , ישנתי רוב הלילות על סירה קטנה של ג'יל שעגנה ליד וכל כמה שעות (גם בלילה) התעוררתי לשאוב מים - החור שגרם לה לשקוע היה עדיין פתוח ורק מכוסה בד מאחד המפרשים ,שרק האט

את כניסת המים.

dip-2.jpg
AvelGlaz4.jpg

תיירי גיום אמיל ואני מותחים את השרשראות - כל המצופים שקועים אך הסירה עדיין דבוקה לקרקעית

AvelGlaz14.jpg

ברזלים שהתעקמו מהמשקל הרב, ומנופי השרשרת הידניים

אני בוחן את הסיפון: בשלבים הראשונים כלל לא היה ברור מה יהיה מצב הסירה אחרי שנתיים מתחת למים

AvelGlaz7.jpg

אחד מחמשת הלילות של שאיבת הבוץ מהקבינה  היה ליל משחק הגמר של יורו 2000 בו ניצחה צרפת את איטליה 2:1 בגול זהב בהארכה - מיד עם שריקת הסיום טסתי מהבית של אמיל במרכז העיר שם ראינו יחד את המשחק לסירה לשאוב, חוצה את פריז בטרנזית הכחולה הטרנטה שלו, כשאנשים מסביבי נוסעים בתוך

בגאז'ים פתוחים וכל הצופרים לחוצים נון סטופ באופוריית הניצחון !

בחצות הלילה השישי הפלגנו למרינת הבסטיליה שבמרכז פריז - הפלגה של כשעתיים מ-issy-les-moulineaux עם מנוע חיצוני ועזרה בגרירה של סירת מנוע של השכנים. גרוטאה שישבה שנתיים מתחת

למים בהפלגה ליילית פסטורלית מתחת לאייפל וכל הגשרים המונומנטליים של מרכז העיר.

ב-2 בלילה עגנו ברציף ההמתנה לסכר העולה למרינה, כולם הלכו הביתה ואני נשארתי לישון ולשאוב מים

כל שעה.

 

למחרת מוקדם בבוקר קיבלתי ביקור משוטר משטרת הנהר על סירה מהירה : במבט מקרוב החליט כנראה

לפי המחזה שלנגד עיניו שלא מתאים לו להתחיל את הבוקר בכאב ראש הזה ולבדוק ניירות או ביטוח

שכמובן לא היו..מאוחר יותר בבוקר עלינו בשני הסכרים למרינה, ולאחר כמה שעות של המתנה ושאיבות הועלתה הסירה על משאית בדרך לנמל במרסיי. אני נפרדתי מאמיל ומפריז ,ונסעתי למרסיי ברכבת יומיים

אחרי, לסשן קצר של פיקוח על שינויים ותיקוני ריתוך בערסל (תושבת הברזל שייצרנו לסירה כשעוד היתה במים) כדי שיתאים להעמסה על סיפון אניית המשא.

החוייה של ההתנהלות בנמל מול עמילי המכס ועובדי הנמל היתה קשוחה - בצרפתית שבורה וסימני

ידיים, אבל על האנייה היה צוות בינלאומי שדיבר ברובו אנגלית, קפטן וקצין ראשון ישראלים, סגן ומכונאי ראשי רומנים, בוסמנים תורכים ונערי סיפון תאילנדיים, וגם חבורה חמודה של ילדים מבי"ס לקציני ים בעכו.

 

בערב לפני ההפלגה כל תפוצה הזמינה אותי לארוחת ערב ושתייה כמיטב המסורת - קבב רומני וויסקי,

ברבוניות על האש ובירות, ועוד - אין כמו להתחיל הפלגה בהנגאובר !

ההפלגה מרסיי-אשדוד ארכה 5 ימים, בזמן הזה למדתי עם הצוערים ניווט אסטרונומי עם סקסטנט- מעניין מאד ומחכים, אם כי לא שימושי בעליל בימינו..וכמובן שהיום אינני זוכר מזה דבר..

באשדוד, אחרי כשבוע של המתנה עקב שביתה בנמל (בנוהל..)  עלינו על משאית, והגענו לבית חדש -

מושב בית-עריף שליד שדה התעופה בן גוריון,  שם הרשה לי לנחות חבר של אבא, ששכר בית מלאכה קטן באחת הנחלות.

AvelGlaz8.jpg

רגעים אחרי שהסיפון עלה מעל פני המים

AvelGlaz5.jpg

כשהסיפון עלה מעל פני המים , היה צורך לחתוך חלק מקונסטרוקציית הברזל של הרפסודה כדי לאפשר משיכה נוספת

אמיל ואני על היאכטה מגיעים ליעד הסופי של ההפלגה : המנוף על הרציף במעגן הבסטיליה. ברקע מונומנט Colonne de Juillet ומתחתיו תחנת המטרו שמשקיפה על תעלת סן מרטן. משם הועמסה היאכטה על משאית בדרך למרסיי

אחרונה.jpg
yacht1.jpg

הסירה מפליגה בשנות ה80'

העבודה על היאכטה התרחשה במקביל לחיים - ב-2002 סיימתי בהצלחה שנה ראשונה של לימודי תואר ראשון בפיסיקה ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א ועזבתי - הסקרנות שלי לא תבוא על סיפוקה בין כותלי האקדמיה, כך הרגשתי- חיפשתי משהו יותר אמיתי. כתולעת ספרים מגיל צעיר, בשנים ההן גמעתי די הרבה ספרים מעולמות האזוטריה בניסיון למצוא משמעות למתרחש סביבי ובתוכי. שאלות שהתעצמו וקיבלו ווליום מקסימלי בגיל 26 אצל late bloomer שכמותי חיכו לתשובות !  התנסיתי בכמה קבוצות מדיטציה ואזוטריה שונות ומשונות, ותירגלתי כבר כמה שנים יוגה, שמאד פנתה אלי. המורה שלי ליוגה המליצה לי להעמיק וללמוד אצל מורתה - למדתי שלוש שנים וסיימתי קורס מורים בכירים ליוגה בוינגייט אצל אורית סן-גופטה, שהיוותה בדרכה המאד מינימליסטית וזנית, את האדם הכי קרוב לגורו שמצאתי (בלי לחפש).

כל זה התרחש כאמור במקביל לחיים ולעבודה בכלי שייט אחרים - מרינות, צופי ים, ועוד כמה פרוייקטים סודיים ב-composites..

 

שיפוץ היאכטה היה בית ספר של ממש-

לצד הרבה מחקר ברשת בפורומים אמריקאיים בנושאי רסטורציה ועבודה על סירות עץ, קיבלתי גם הרבה הדרכה מיגאל חברי מהנדס כלי השייט, וליווי צמוד מג'ק - מהנדס כלי שייט גם הוא, יהודי דרום אפריקאי שעשה עלייה עם אשתו בעקבות ילדיו. את ריי בנו הכרתי בהוואי, כששמע את סיפור היאכטה חיבר בינינו.

ג'ק ,שינה אשתו ושלושת ילדיהם הפליגו בשנות ה-80 מדרום אפריקה לאילת על מפרשית ברזל תלת-תרנית שבנה בעצמו, גרו כמה שנים באילת ומספר שנים בווילס, עד שבשנת 99' עשו שוב עליה  בעקבות הילדים. כשהכרנו סביב שיפוץ הסירה שלי היו בפאזה של אנשי יבשה וגרו בבניין קומות ברמת גן שמאוכלס רובו ככולו בדרום אפריקאיים, אבל שנה שנתיים אחרי כבר חיו שוב על המים במרינה הרצליה על גולט תורכית גדולה (סירת עץ מפרשית-מנועית motorsailer טיפוסית לתורכיה ).

גם בצופי-ים ת"א (שם עבדתי כפרילאנס באותה תקופה כפרילאנס) קיים הרבה ידע בנושא סירות עץ- לוויתניות העץ שכמה מהן עדיין מפליגות נבנו ותוחזקו ע"י נגרי סירות מיתולוגיים (אם כי היום כולן מצופות בפיברגלס)

 

היאכטה AVEL GLAZ (בריזה כחולה - בגאלית- צרפתית עתיקה) 28 רגל אורכה עם תורן אחד וקיל ארוך (סגנון סקנדינבי) נבנתה בשנת 1956 במספנה קטנה בשם boudignon בעיר ארל שבדרום צרפת, עבור קפטן שפרש מצי הסוחר, ועברה refit - שיפוץ שכלל החלפת הסיפון בשנות ה-80.

AvelGlaz12.jpg

זו תמונה מעניינת כי גם רואים את "הפרצוף" שלה מקדימה עם החלונות החמודים, וגם את המפרש המתוח כדי לכסות את החור שדרכו נכנסו המים ולהאט את הדליפה..

(אחרי התלבטויות והתחבטויות החלטתי לנקוט בגישת רסטורציה של גוף הסירה (יש שיטה של ציפוי הגוף בפיברגלס - והיות שכבר עבדתי רבות עם המטריה ואפילו ניצחתי על פרוייקט של ציפוי לוויתנית (סירה הבנוייה בצורה דומה) בצופי ים ת"א, זו היתה אופציה ריאלית ואפילו הגיונית מבחינת תחזוקה, אבל הרומנטיקה, הו הרומנטיקה!) - שיפוץ גוף הסירה כלל החלפת לוחות מהגוני שלמים , בעיקר מאיזור קו המים שבסיין מזוהם ביותר - הלוחות מחוברים לצלעות הסירה בעזרת מסמרות נחושת ודיסקית (nail &  rivet שהשגתי אונליין מאנגליה כי אין בארץ)  , שזה הבורג והאום (או ניטים) של פעם - אדם אחד ממסמר מחוץ לסירה , השני משחיל את הדיסקה קוצץ את המסמר, ודופק עם פטיש מיוחד שמעוות את ראש המסמר לפטרייה. מלאכה סיזיפית (לא היחידה) כלקח בהספנות שבאו אחרי השיפוץ עברתי כמו שאר העולם לשימוש בברגי נירוסטה עם אומים..

הוספתי צלעות רבות באיזורים שניזוקו- צלעות האלון בסירה כופפו בעזרת אדים - הוספתי בסביבות 30 sister-ribs מכופפות באדים - טכניקה שלא יצא לי להכיר לפני, ורק פעם אחת השתמשתי בה שוב מאז.

החלפתי גם חלקים מהשדרית המרכזית (אלון), כולל חריטת ברגים ממתכת מיוחדת silicon bronze לחיבור בין חלקי השדרה.

בעניין עיצוב הפנים הייתי פחות שמרן - בעזרת חבר אדריכל העלינו את הגיאומטריה של הגוף לתלת מימד ותיכננו מחדש את כל חלוקת הפנים מקלסטרופובית עם מספר מדורים לחלל אחד ובו מטבחון, פינת ניווט ספה/מיטת יחיד ,תא שירותים מכוסה, ומיטה זוגית בחרטום.

שיחזרתי וציפיתי את גג הקבינה בפיברגלס, ובניתי מחדש את הקוקפיט שנרקב לגמרי.

את התורן שחילצתי בחתיכות מהשיחים שליד המקום בו עגנה בפריז, שיחזרתי בנגריה בצופי ים באוסישקין.

השלב הסופי לפני ירידה למים היה איטום - שיטת הבניה של הסירה נקראת carvel - לוחות שביניהם נדחס בעזרת איזמלים מיוחדים חבל כותנה עם מרק מעליו - כשכלי השייט נטבל במים מתרחבים הלוחות, והגוף נאטם לאיטו - תהליך שלוקח כמה ימים של חדירת מים לסירה. בארץ אין הרבה סירות שבנויות כך, ורובן המכריע של אלו שכן כבר מצופות בפיברגלס- מצאתי מישהו בטבריה שהסכים (בתשלום) לבוא ולעזור לי בזה - זה הדבר היחיד שהתעקשתי שלא לעשות בעצמי- הדחיסה של החבל (שנאלצתי להביא מקפריסין באחת ההפלגות עם ג'ק, מכיוון שגם אותו אין להשיג בארץ) דורשת מיומנות שלא קל לרכוש, והסיכון גדול - רפוי מידי, והגוף לא ייאטם - דחוס מידי, והלוחות ילחצו אחד לשני ויתקשתו עד להיפרדות מהצלעות.)

אחת ההפלגות למספנה במרינה הרצליה

ב-2007 הורדתי אותה למים בחגיגיות ברציף של צופי ים בנחל הירקון לימיה הראשונים, אני ושרון אשתי לעתיד העברנו שם כמה לילות קסומים עד ליום בו סגן ראש העיר צלצל אלי באופן אישי וצעק עלי שאעיף אותה משם מייד - לא רציתי לנצל לרעה את הכנסת האורחים של מעסיקיי, והסתלקתי משם לנמל יפו לכמה שבועות חורף קשים, הפלגה בגרירה למרינה אשדוד, שם עגנתי כשנה עד שהפלגנו על מנוע חזרה למרכז למרינה הרצליה, לכמה שנים נחמדות של עגינה והמשך עבודה בעצלתיים- עם השנים נולדו לנו 3 בנות, והסיזיפיות של תחזוקת הסירה נעשתה כבדה לוגיסטית וכלכלית ובאופן כללי פחות הגיונית. התחלתי להפנים, שבחלוקה של אנשי היאכטות עליה סיפר לי יגאל חברי - בין אלה שאוהבים להפליג על היאכטה לאלה שאוהבים לעבוד עליה, אני שייך לאחרונים באופן מובהק , וזה עזר לי להבין מה עלי לעשות: הוצאתי אותה מהמים ב-2018,  והשנה נתתי אותה לחבר שהקים את חוות אי-שם בקיבוץ חפציבה לחניית קבע.

 

במבט לאחור, התקופה הימית שלי ובליבה סיפור היאכטה הייתה גם בית ספר לניהול פרוייקטים, גם מסע התמחות בז'אנר נגרות מאתגרת ומשולבת שמתאפיינת בפיצוח התמודדות עם גיאומטריה לא טריוויאלית, צורך בעמידות בתנאי לחות ורטיבות, תנועה מתמדת ורמת גימור גבוהה. ובעיקר אלו היו שנים שעיצבו את הגישה העיצובית שלי, את ההערכה לגישה, חומרים ושיטות העבודה של פעם - לאלגנטיות, האסתטיקה, הרומנטיקה והעמידות. ויחד עם זאת החיבור ל"מציאות של היום"- ההתלהבות מהטכנולוגיה, היעילות, החדשנות. היה שם גם שיעור בדבר הצלחה וכשלון והיחסיות של המושגים הללו. מה שבטוח זה שלא היה לי את האומץ להכנס ללא מעט פרוייקטים עם טוויסט בעלילה לולא ההרפתקאה הבלתי נשכחת הזו. 

100.jpg

תחנה אחרונה, חוות ״אי שם״, קיבוץ חפציבה.

סייט ספסיפיק | סטייל

חנות מבט מרחוק.jpg

רהיט כניסה site specific לחנות טקסטיליה ביפו

איקס ריבוע.jpg

חלקי ארונות ורהיטים ישנים ולוחות אורן של רצפה ביפו הותכו לכדי piece שנבנה סביב סולם העליה לגלריית החנות (הסולם מחליק החוצה מהרהיט)

מבנה לבן.jpg
תקריב פינב.jpg
תקריב מדף.jpg
מדף סולם.jpg
bottom of page